כששי דותן הוציא לפני כשלוש שנים את ספרו הראשון, "על קצה המותר", התעכבו המבקרים על שמרנותו כמשורר, ובכלל זה על נטייתו ללכת בתלם ולכתוב בצילם או בהשראתם של משוררים מבוססים כעמיחי או ויזלטיר. הם נגעו בתכונה הבולטת ביותר של שיריו – הזהירות או הסולידיות – שגורמת לו להיות מין משורר-תלמיד, הכותב מצד אחד שירים הדומים … המשך לקרוא שי דותן, אחר כך אני מוחק